טלפון סלולארי, בגדי מותגים, סרטים, מועדונים, מסעדות, מתנות לחברים, חפצי נוי לחדר וזו רק רשימה חלקית ביותר, של סך ההוצאות שיש לנער מתבגר, במדינת ישראל נוסח שנות האלפיים. הורים חסרי אונים, שבזמן האחרון בקושי גומרים את החודש, מתקשים לעמוד ברצונות ובצרכים, שנשענים לא אחת, על סחטנות רגשית - "לכולם יש, אז למה רק לי לא?" או "אתם רוצים שאני אהיה שונה מכולם ושהחברה תדחה אותי?"
וההורים... משלמים.
"אני רוצה לתת לבת שלי את הכל, לכן אני מוכנה לחסוך בכל דבר ורק לא במה שקשור אליה..." משפט שאני שומע שוב ושוב בסדנאות שלנו, אומר בכובד ראש גיל אורלי, מנכ"ל "יבולים". "ובאמת", הוא מוסיף ואומר: "כולנו רוצים לדאוג לילדנו ולהבטיח להם את העתיד הטוב ביותר, השאלה היא, האם כשאנו מספקים להם את כל מבוקשם, כל כך מגוננים עליהם ומבודדים אותם מהמציאות האמיתית שלנו, אנו עוזרים להם או חלילה מחבלים בעתידם?"
"שאלה נוספת ומהותית שעלינו לשאול את עצמנו, ממשיך גיל ושואל, "מהי המטרה שלנו בחינוך הפיננסי של ילדינו? והאם בכלל קיים בביתנו מושג שכזה?" יקל עלינו להבין זאת, באם ניזכר במטרתנו כהורים: בראש ובראשונה אנו חפצים, שילדינו יגדלו להיות בוגרים אחראיים ומועילים, המסוגלים לנהל חיים עצמאיים לחלוטין. במלים אחרות,להכשיר אותם להצלחה ועצמאות כלכלית וללמד אותם לקבל החלטות כלכליות נבונות, בתחילת דרכם בחיים."
מסתבר, שהתופעה הזו לא התחילה עכשיו, ניצניה נזרעו הרבה קודם. מהרגע ש'הנסיך' יצא לאוויר העולם, הוריו הרגילו אותו שהוא 'מרכז העולם' ושסביבו נסב הכל, ומיהרו להיענות לכל משוגותיו ורצונותיו. בתחילה אמנם, הוא נזקק בעיקר לאהבת אם ולמילוי צרכיו הבסיסיים: מזון, לבוש נקי ויבש, החתלה והגנה. אבל מהר מאד, מיד כשלמד לומר "את זה", ולא משנה כמה חמוד זה נשמע, מאותו הרגע הוא לא הפסיק. הוא המשיך וגדל ועמו גדלו גם הרצונות. "את זה" שהתייחס בתחילה לסוכרייה על מקל, עבר עד מהרה לבובה מדברת ולאופניים עם שמונה הילוכים ולא רחק היום שה"את זה" הפך להיות בגדים יוקרתיים, טיול לחו"ל וגם, מדוע לא? מכונית! וההורים נתנו ונתנו ונתנו... כשהתוצאה לא איחרה לבוא, בדמות עצבים רופפים וחור בכיס.
ההורים ללא ספק רצו את הטוב ביותר עבור ילדיהם. הם אפילו חסכו באדיקות בכל חודש סכום יפה לצורך הלימודים הגבוהים שלהם. הם טרחו והעניקו בלי גבול ועשו ה-כ- ל על מנת להשביע את רצון ילדיהם.
וזו בדיוק הייתה הטעות שלהם.
ההורים שכחו ללמד את ילדיהם, להבחין בעובדה הפשוטה - שהם לא לבד בעולם ושישנם אנשים נוספים שיש להתחשב בהם. שיש להם זכויות רבות אמנם, אבל גם... חובות. שיש מושג כזה שנקרא "דחיית סיפוקים" וישנה מלה אחת בלכסיקון שהוגים אותה כך: "לא!". אם ההורים היו נעצרים לרגע וחושבים בשיקול דעת, מהי מטרתם כהורים, הם היו מגיעים למסקנות אחרות לגמרי ופועלים בהתאם. כשהם היו נוכחים לדעת, כי חובתם לילדיהם, היא ללמדם לעמוד ברשות עצמם ולהיות 'בני אדם', הם היו מתנהגים אחרת.
הם היו משוחחים אתם על כך, שכולם מהווים חלק ממשפחה אחת. הם היו מלמדים אותם להבחין בצרכים של שאר בני הבית ומצפים מהם לתרום את חלקם, הצנוע אמנם, לחובות היומיומיות של ניהול הבית. הם היו מסבירים להם, כי יש למשפחתם יכולת כלכלית מסוימת ומלמדים אותם, שהסיפוק והשמחה אינם נובעים מקניינים גשמיים בלבד, כי הרי לעולם לא ניתן להשיג את כל מה שהעין חומדת והלב חפץ. כך למעשה, הם היו מעניקים להם הזדמנות להפוך ל'בני אדם' - מתחשבים, שותפים ובעלי כישורים חברתיים. והאם לא לכך שואפים כל ההורים בעצם?
ומה זה דורש מההורים?
ההורים צריכים ללבן בינם לבין עצמם את הסוגייה הזו, עוד בטרם יחנכו את הדורות הבאים. על ההורים לברר עם עצמם את יחסם לכסף ולהישגים חומריים. עליהם לבדוק, עד כמה תאוות הקניין מניעה אותם- עצמם בחיים ולמעשה גוזלת מהם את שלוות הנפש ואת השמחה הפשוטה של השמח בחלקו. רק לאחר שיפנימו בעצמם רעיונות אלו ויחליטו, כי אינם משועבדים יותר לאפנות החולפות, לרדיפה האינסופית אחרי החידושים וללחץ החברתי, רק אז יוכלו לקחת את המוסרות בחזרה לידיהם ובהזדמנות זו גם, כמובן, את צרור המפתחות של האוטו...
